המטפל שלי ישב מולי ליד השולחן, בעודי מדבר הוא במהירות מקליד את דברי אל המחשב הנייד שהיה מונח על ברכיו.
"לסגור את הדלת?" הוא שואל.
"לא, בבקשה לא" אני מתחנן.
"אפתח את החלון, יכנס אויר צונן. את הדלת אני חייב לסגור"
דלת.
דלת סגורה מפרידה בין עולמות.
דלת סגורה, יש מאחוריה הפתעה, אכזבה, משהו לא תמיד ידוע.
דלת נעולה, אסור לאבד המפתח.
מפתח.
איך נראה המפתח?
"תסביר לי" קוטע המטפל את מחשבותיי "למה אתה מסוכסך עם דלת כיתתך?"
מכל האביזרים הבונים כיתה הכי אני אוהב את דלת הכיתה. יש מאחוריה, לפניה הרבה זיכרונות שפורצים החוצה.
"אני לחוץ, לא מקובל להשאיר את דלת הכיתה פתוחה, חבריי לעבודה חושבים שמשהו השתבש בהתנהגותי, ואני מתעקש"
"ספר לי מה זכור לך מדלת הכיתות בהם למדת כתלמיד?" מנסה המטפל להתחקות אחר הסיבה לעקשנותי.
"אני זוכר את גילה מורתי הראשונה נכנסת לכיתה סוגרת את הדלת אחריה, השיעור מתחיל". אני מספר בקול מלא געגוע לחוויה של הלמידה הראשונה בבית הספר. "אני שומע את הדממה במסדרונות התיכון, המנהל מקשיב, אם היה שומע רעש חשוד מאחת הכיתות, היה רץ למקור הרעש, פותח את דלת הכיתה בסערה - המורה הייתה מחווירה והתלמידים היו משתתקים כהרף עין, היה שולף תלמיד או שנים ומבקש מהם לחכות לו בחדרו, אומר מילת אזהרה, יוצא מהכיתה וסוגר את דלת הכיתה". קולי רעד.
"באוניברסיטה ההרצאות ניתנו באולמות לפני יותר ממאה סטודנטים, המרצה היה בעולמו, הסטודנטים יצאו ונכנסו הדלת הייתה היחידה שלא נחה במהלך ההרצאות. רק המרצה לכימיה אבנר טריינין שהיה קורא במהלך ההרצאה משיריו התחבר גם לסטודנטים, אין יוצא ואין בא מהרגע שהשיעור התחיל".
"מתוך דבריך עד עתה איני מבין את הבעיה שלך עם דלת הכיתה" טען המטפל שלי.
"שהגעתי והפעם כמורה למכללה, חיפשתי כיתה להיכנס אליה וללמוד, בכל אופן ללמד סטודנטים זה מאוד מחייב, יש להם יכולת לבקר, לבקש, רציתי להתלוות למורה אחר שינחה אותי, לא מצאתי דלת אחת פתוחה".
"אני מתחיל להבין" אמר המטפל "לא פנית לקבל עזרה?" שאל.
" פניתי, אך לא הכרתי אף אחד, לבסוף הסכימה אחת מחברותי לעבודה שאקשיב מאחורי הדלת לנעשה בכיתתה, ואחרת הסכימה לי להציץ מדי פעם לנעשה בכיתתה. היה לי קשה, לא הבנתי מה מסתירים בכיתות. החלטתי לעשות מעשה, הודעתי אצלי בכיתה הדלת תישאר תמיד פתוחה, וכך היה".
"אז מה הבעיה?" שאל המטפל.
" אף אחד לא בא" עניתי. המטפל המשיך בהקלדת השיחה למחשב הנייד שהיה מונח על ברכיו.
" והסטודנטים" הוא שאל" אהבו את הדלת הפתוחה?"
" מאוד", עניתי " מהר הם התרגלו לרעיון שהמתרחש בכיתה צריך להיות נחלת הכלל, שנכנסנו לעולם התקשוב וכל מה שהתרחש בכיתה תועד, צולם והוכנס לאתר הקורס, והדיונים נוהלו בעזרת הפורומים. הרגשתי שאני בדרך הנכונה. הרגשתי שדלת הכיתה נפתחה ואי אפשר יהיה לסגור אותה יותר"
"יש הרבה בדבריך, הצלחת לפתוח את דלת כיתתך לפני כולם, ואני אשאל שוב אז מה הבעיה?" מבט עם חיוך היה נסוך על פני המטפל.
"רוב חברי לעבודה לא הצליחו למצוא את דלת הכיתה, אולי גם לא רצו למצוא אותה? , ואם מצאו לא ידעו לפתוח אותה, ואם מצאו ופתחו לא ידעתי שביקרו אצלי בכיתה......" פתאום הרגשתי תקוע. שקט מעיק היה בחדר.
"זמנינו תם" סיכם המטפל" עוד לפני שתגיע לביתך, פרוטוקול השיחה יהיה כבר אצלך במחשב, אני מבקש ממך לחשוב לפעם הבאה אם אנחנו לא מתקדמים מהר מדי".
יצאתי לאוויר הצח , אני הולך ברחוב ומהרהר על השיחה עם המטפל, החלטתי לקנות כמה מצרכים לארוחת הערב. נכנסתי ל"סופר" שהיה הומה בקונים. בדרך החוצה לא הבחנתי בדלת הזכוכית, הייתי בטוח שהיא פתוחה, נתקלתי בה בחוזקה קבלתי מכה חזקה במצח, משקפי עפו ורוב המצרכים התפזרו .
הגעתי לביתי, פתחתי את המחשב, בדקתי את הדואר האלקטרוני , פרוטוקול השיחה היה לפניי.
קראתי אותו שוב. מי צריך בכלל דלתות? אני מלמל ומשפשף את החבורה שבמצחי.
באותו לילה הורדתי את דלת חדר השינה מציריה ושכבתי עליה לישון.
"לסגור את הדלת?" הוא שואל.
"לא, בבקשה לא" אני מתחנן.
"אפתח את החלון, יכנס אויר צונן. את הדלת אני חייב לסגור"
דלת.
דלת סגורה מפרידה בין עולמות.
דלת סגורה, יש מאחוריה הפתעה, אכזבה, משהו לא תמיד ידוע.
דלת נעולה, אסור לאבד המפתח.
מפתח.
איך נראה המפתח?
"תסביר לי" קוטע המטפל את מחשבותיי "למה אתה מסוכסך עם דלת כיתתך?"
מכל האביזרים הבונים כיתה הכי אני אוהב את דלת הכיתה. יש מאחוריה, לפניה הרבה זיכרונות שפורצים החוצה.
"אני לחוץ, לא מקובל להשאיר את דלת הכיתה פתוחה, חבריי לעבודה חושבים שמשהו השתבש בהתנהגותי, ואני מתעקש"
"ספר לי מה זכור לך מדלת הכיתות בהם למדת כתלמיד?" מנסה המטפל להתחקות אחר הסיבה לעקשנותי.
"אני זוכר את גילה מורתי הראשונה נכנסת לכיתה סוגרת את הדלת אחריה, השיעור מתחיל". אני מספר בקול מלא געגוע לחוויה של הלמידה הראשונה בבית הספר. "אני שומע את הדממה במסדרונות התיכון, המנהל מקשיב, אם היה שומע רעש חשוד מאחת הכיתות, היה רץ למקור הרעש, פותח את דלת הכיתה בסערה - המורה הייתה מחווירה והתלמידים היו משתתקים כהרף עין, היה שולף תלמיד או שנים ומבקש מהם לחכות לו בחדרו, אומר מילת אזהרה, יוצא מהכיתה וסוגר את דלת הכיתה". קולי רעד.
"באוניברסיטה ההרצאות ניתנו באולמות לפני יותר ממאה סטודנטים, המרצה היה בעולמו, הסטודנטים יצאו ונכנסו הדלת הייתה היחידה שלא נחה במהלך ההרצאות. רק המרצה לכימיה אבנר טריינין שהיה קורא במהלך ההרצאה משיריו התחבר גם לסטודנטים, אין יוצא ואין בא מהרגע שהשיעור התחיל".
"מתוך דבריך עד עתה איני מבין את הבעיה שלך עם דלת הכיתה" טען המטפל שלי.
"שהגעתי והפעם כמורה למכללה, חיפשתי כיתה להיכנס אליה וללמוד, בכל אופן ללמד סטודנטים זה מאוד מחייב, יש להם יכולת לבקר, לבקש, רציתי להתלוות למורה אחר שינחה אותי, לא מצאתי דלת אחת פתוחה".
"אני מתחיל להבין" אמר המטפל "לא פנית לקבל עזרה?" שאל.
" פניתי, אך לא הכרתי אף אחד, לבסוף הסכימה אחת מחברותי לעבודה שאקשיב מאחורי הדלת לנעשה בכיתתה, ואחרת הסכימה לי להציץ מדי פעם לנעשה בכיתתה. היה לי קשה, לא הבנתי מה מסתירים בכיתות. החלטתי לעשות מעשה, הודעתי אצלי בכיתה הדלת תישאר תמיד פתוחה, וכך היה".
"אז מה הבעיה?" שאל המטפל.
" אף אחד לא בא" עניתי. המטפל המשיך בהקלדת השיחה למחשב הנייד שהיה מונח על ברכיו.
" והסטודנטים" הוא שאל" אהבו את הדלת הפתוחה?"
" מאוד", עניתי " מהר הם התרגלו לרעיון שהמתרחש בכיתה צריך להיות נחלת הכלל, שנכנסנו לעולם התקשוב וכל מה שהתרחש בכיתה תועד, צולם והוכנס לאתר הקורס, והדיונים נוהלו בעזרת הפורומים. הרגשתי שאני בדרך הנכונה. הרגשתי שדלת הכיתה נפתחה ואי אפשר יהיה לסגור אותה יותר"
"יש הרבה בדבריך, הצלחת לפתוח את דלת כיתתך לפני כולם, ואני אשאל שוב אז מה הבעיה?" מבט עם חיוך היה נסוך על פני המטפל.
"רוב חברי לעבודה לא הצליחו למצוא את דלת הכיתה, אולי גם לא רצו למצוא אותה? , ואם מצאו לא ידעו לפתוח אותה, ואם מצאו ופתחו לא ידעתי שביקרו אצלי בכיתה......" פתאום הרגשתי תקוע. שקט מעיק היה בחדר.
"זמנינו תם" סיכם המטפל" עוד לפני שתגיע לביתך, פרוטוקול השיחה יהיה כבר אצלך במחשב, אני מבקש ממך לחשוב לפעם הבאה אם אנחנו לא מתקדמים מהר מדי".
יצאתי לאוויר הצח , אני הולך ברחוב ומהרהר על השיחה עם המטפל, החלטתי לקנות כמה מצרכים לארוחת הערב. נכנסתי ל"סופר" שהיה הומה בקונים. בדרך החוצה לא הבחנתי בדלת הזכוכית, הייתי בטוח שהיא פתוחה, נתקלתי בה בחוזקה קבלתי מכה חזקה במצח, משקפי עפו ורוב המצרכים התפזרו .
הגעתי לביתי, פתחתי את המחשב, בדקתי את הדואר האלקטרוני , פרוטוקול השיחה היה לפניי.
קראתי אותו שוב. מי צריך בכלל דלתות? אני מלמל ומשפשף את החבורה שבמצחי.
באותו לילה הורדתי את דלת חדר השינה מציריה ושכבתי עליה לישון.
3 תגובות:
שלום איציק
אהבתי מאוד את הסיפור
לאיציק שלום,
קראתי בעיון רב את הבלוג שלך ונהנתי מאוד. לא הבנתי כמה דברים, האם מה שאתה מספר הוא אמיתי כי אם כן אני מרשה לעצמי להגיב על התוכן מהגיגי ליבי:
"הדלת לדעתי מסמלת את מסלול הכניסה של אחרים אל נפשינו, ואך סימלי הוא שבבית בחדרים הדלת נפתחת כלפי פנים, כלומר האנשים צריכים להכנס פנימה או שאנו פותחים את הדלת בפניהם, ה"או" הוא הנושא פה שכן גם אם נרצה שהם יכנסו זו החלטה שלהם אם לעשות זאת או לא. לא מספיק שנרצה שאנשים יכנסו דווקא כשאנו נותנים את האפשרות הזו, כלומר פותחים את הדלת ומראים פתיחות, דווקא אז אנו צריכים להיות פתוחים לראות את הקושי של אנשים להכנס, ובעצם הפתיחות הזו חייבת להיות דו צדדית!"
מעבר לזה הכתיבה שלך נעמה לי מאוד ואני חושבת שאם הספר שלך היה מזמין כמו דלת הכניסה הזו, הרבה אנשים שמוכנים להכנס בדלת יבואו, ומי שלא? זו בעיה שלו, גם אם זה נשמע פשטני לומר את זה זו העובדה המצערת שלמדתי רק לא מזמן, שאתה לא אחראי לתגובות של אחרים אלא רק על שלך.
אז תודה שנתת לי את האפשרות לקרוא, אני אוהבת חומרים כאלו!!
חברה
קראתי, מענין, קצת צניעות לא תזיק
חברה
הוסף רשומת תגובה