אבא היה איש אחדות העבודה. ב8.5.1945 ביום הולדתו ה-19 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. תלאותיו הקשים של אבא במלחמה עיצבו את דעתו וסדר העדיפויות שלו, מה חשוב יותר ומה חשוב פחות בחיים. אבא היה סוציאליסט אמיתי עד יום מותו.
אני גדלתי ברקע הזה. העיתון "למרחב" פתח בבית הורי את הבוקר. סיפורים על מאבקי עובדים ומשכורת ראויה העסיקו מאוד את אבא. עם הרקע הזה, בתקופה שבה חלמתי על עתידי, החלטתי לעצמי שאם פעם אהיה עשיר אדע לשים גבולות לצרכים שלי ושל משפחתי ואת השאר אתרום לצרכי החברה. לא הפכתי עשיר אני חבר קיבוץ עד היום.
כחבר קיבוץ שהוא עדין שיתופי, כל החברים מכניסים את משכורתם לקיבוץ ומקבלים תקציב שווה. לי אישית אין בעיה שהתמורה שאני מקבל מהקיבוץ שכיום היא נמוכה מהמשכורת שאני מכניס לקיבוץ. כך אני מיישם את החלטתי מפעם, קשה לי רק המצב שיש לי צרכים מיוחדים ואין אוזן קשבת בקיבוצי. ( זה נושא לרשומה נוספת).
בתקופה האחרונה אני מתחכך עם שני "גופים" שיש להם הרבה כסף וכל אחד מתייחס אחרת להשקעה כספית "מהעודפים" הרבים לחברה.
הקיבוץ שלי שיש לו עודפים רבים, לא משכיל להפריש כמה אחוזים מרווחיו לטובת החברה, לצערי גם לא לטובת חבריו, אוגר את הכסף לעת צרה שלא תבוא. קיבוץ שכן שנמצא במצב טוב יותר מקיבוצי, הקים יחידה שמטרתה לעודד התנדבות ותורם כספים לפרויקטים חברתיים כמו קליטת עליה, תמיכה בנזקקים ועוד.
באופן מקרי נתבקשתי להשתתף בפרויקט דו קיום שממנת אותו משפחה יהודית מסן דיאגו ארה"ב. כך התוודעתי להתנהגות נדיבה של משפחה שיכולה ונותנת.
המשפחה משקיעה רבע מיליון דולר כל שנה בפרויקט של קירוב לבבות בין נוער יהודי, ערבי בדואי, ויהודי אמריקאי ששיאו מסע של שלושה שבועות בסן דיאגו ארה"ב, ספרד וישראל. כל נערה ונער שנכנסים לפרויקט יוצאים ממנו אחרים בדעותיהם ובתחושותיהם. כל זה מתוך אמונה של המשפחה שקירוב לבבות בין יהודים ובדואים בנגב, יביא לפריחת הנגב. (פרויקט JITLI)
למשך שלושת שבועות המסע, מצטרפים בעל הממון ואשתו , מתפנים מכל עיסוקיהם, והם כחלק אינטגראלי בין הנערים והמלווים. מתוך כך פתחו לפנינו את ביתם הלא צנוע, ובכף היו מוכנים להעמיד אותו לרשות הכלל. בנוסף תרומתם לענייני החינוך בעיר בה הם גרים הם מעל ומעבר למצופה. הם איגדו אנשי תעשיה וחינוך ובנו תפיסה חינוכית המתאימה למאה ה21 , HIGH TECH HIGH ומה שהתחיל עם בית ספר אחד בשנת 2000 היום כבר יש 6 בתי ספר שמלמדים לפי התפיסה החינוכית שפותחה, ומורים מכל רחבי ארה"ב מגיעים לראות את "הנס". קבוצת מורים מישראל הגיעה במימון המשפחה ללמוד בבתי הספר המיוחדים האלה. לראות תלמידים שאוהבים ללמוד, אוהבים את בית ספרם, מפתחים מיומנויות מתאימות, האוניברסיטאות והקולג'ים בעיר "חוטפים" את בוגרי בתי הספר האלה.
האנשים היקרים האלה שתורמים הרבה מממונם, לא מבקשים דבר, אמנם שמם מונצח בפרויקטים השונים וזהו.
אני מודה כאדם שאוהב לתת בעיקר מעצמו, כי זה מה שיש לי, הרגשתי מוזר להיות בצד המקבל. אך מקבל כדי שאוכל בעצמי לתת יותר לחברה, ללא תמורה נוספת. כך אני מיישם את חלומי מפעם.
כחבר קיבוץ שהוא עדין שיתופי, כל החברים מכניסים את משכורתם לקיבוץ ומקבלים תקציב שווה. לי אישית אין בעיה שהתמורה שאני מקבל מהקיבוץ שכיום היא נמוכה מהמשכורת שאני מכניס לקיבוץ. כך אני מיישם את החלטתי מפעם, קשה לי רק המצב שיש לי צרכים מיוחדים ואין אוזן קשבת בקיבוצי. ( זה נושא לרשומה נוספת).
בתקופה האחרונה אני מתחכך עם שני "גופים" שיש להם הרבה כסף וכל אחד מתייחס אחרת להשקעה כספית "מהעודפים" הרבים לחברה.
הקיבוץ שלי שיש לו עודפים רבים, לא משכיל להפריש כמה אחוזים מרווחיו לטובת החברה, לצערי גם לא לטובת חבריו, אוגר את הכסף לעת צרה שלא תבוא. קיבוץ שכן שנמצא במצב טוב יותר מקיבוצי, הקים יחידה שמטרתה לעודד התנדבות ותורם כספים לפרויקטים חברתיים כמו קליטת עליה, תמיכה בנזקקים ועוד.
באופן מקרי נתבקשתי להשתתף בפרויקט דו קיום שממנת אותו משפחה יהודית מסן דיאגו ארה"ב. כך התוודעתי להתנהגות נדיבה של משפחה שיכולה ונותנת.
המשפחה משקיעה רבע מיליון דולר כל שנה בפרויקט של קירוב לבבות בין נוער יהודי, ערבי בדואי, ויהודי אמריקאי ששיאו מסע של שלושה שבועות בסן דיאגו ארה"ב, ספרד וישראל. כל נערה ונער שנכנסים לפרויקט יוצאים ממנו אחרים בדעותיהם ובתחושותיהם. כל זה מתוך אמונה של המשפחה שקירוב לבבות בין יהודים ובדואים בנגב, יביא לפריחת הנגב. (פרויקט JITLI)
למשך שלושת שבועות המסע, מצטרפים בעל הממון ואשתו , מתפנים מכל עיסוקיהם, והם כחלק אינטגראלי בין הנערים והמלווים. מתוך כך פתחו לפנינו את ביתם הלא צנוע, ובכף היו מוכנים להעמיד אותו לרשות הכלל. בנוסף תרומתם לענייני החינוך בעיר בה הם גרים הם מעל ומעבר למצופה. הם איגדו אנשי תעשיה וחינוך ובנו תפיסה חינוכית המתאימה למאה ה21 , HIGH TECH HIGH ומה שהתחיל עם בית ספר אחד בשנת 2000 היום כבר יש 6 בתי ספר שמלמדים לפי התפיסה החינוכית שפותחה, ומורים מכל רחבי ארה"ב מגיעים לראות את "הנס". קבוצת מורים מישראל הגיעה במימון המשפחה ללמוד בבתי הספר המיוחדים האלה. לראות תלמידים שאוהבים ללמוד, אוהבים את בית ספרם, מפתחים מיומנויות מתאימות, האוניברסיטאות והקולג'ים בעיר "חוטפים" את בוגרי בתי הספר האלה.
האנשים היקרים האלה שתורמים הרבה מממונם, לא מבקשים דבר, אמנם שמם מונצח בפרויקטים השונים וזהו.
אני מודה כאדם שאוהב לתת בעיקר מעצמו, כי זה מה שיש לי, הרגשתי מוזר להיות בצד המקבל. אך מקבל כדי שאוכל בעצמי לתת יותר לחברה, ללא תמורה נוספת. כך אני מיישם את חלומי מפעם.
איציק קורן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה