המסע לפולין - אלטרנטיבה קצת אחרת

המסע לפולין – אלטרנטיבה קצת אחרת

המסעות לפולין היו תשובה לשתיקה הקשה של הניצולים, תשובה לעם הפולני והעולם באמירה "אנחנו פה", אמצעי חשוב לגיבוש הזהות היהודית והישראלית במאה ה-21, לעלות שאלות קיומיות מוסריות לדיון ולסדר היום של הנוער, מוריו, שולחיו, עם ישראל. המסעות בשנים הראשונות היו מרגשים, המסעות בשנים האחרונות בעיתיים וכיום המסע לא מתאפשר לכל תלמיד הרוצה להשתתף בו.
אני דור שני לשואה , הסיפור המשפחתי שלי מתאים לכל ההכללות, שתיקה של שנים וגילוי טפח לדור השלישי. ארבעת ילדי הבוגרים השתתפו במסע לפולין הבן הבכור העדיף את המסע במסגרת התנועה השומר הצעיר כי "ההכנה יותר משמעותית והמסע יותר רציני" מזה של ביה"ס, שנים לאחר מכן השתתף שוב במסע במסגרת קורס מ"פ של הצבא שהיה "שונה, חוויה אחרת" מתקופת ביה"ס. בני השני ויתר על המסע בתקופה בה היה תלמיד , הרגיש שלא יוכל לעמוד רגשית מול הזוועות, בגיל 26 שהיה בשל, לא ויתר והשתתף במסע לפולין, ההיבט המשפחתי בהכנה לקראת המסע הזה היה מרכזי. שתי בנותיי השתתפו במסע במסגרת ביה"ס, כבר אז לא כל התלמידים השתתפו ואנו ההורים הוחתמנו יחד עם התלמידים על תגובות לבעיות התנהגות קשות אם יתגלו בסיור.
אני כאיש שעוסק בחינוך ראיתי במסעות לפולין כמסע ראוי מכיוון שיש בו את העוצמה לחוות את ההיסטוריה את האירועים במקום בו הם התרחשו. כך עוצמת הלמידה היא אחרת בעיקר אם נעשית נכון היא חודרת למוח ולנשמה. היום שהמסע לפולין "נתקל" בבעיות שמפחיתות מערכו האמיתי ולא מתאפשרות לכל תלמיד נשאלת השאלה האם על פני הגלובוס אין עוד מקומות אירועים ששווה לנסוע לשם ולחוות את האירועים במקום שהתרחשו? האם יש מקומות שהמסר שלהם שונה "מבית קברות לעם היהודי" אולי העם היהודי בתפארתו באחד משיאיו? מקום שיכול להתאים לכל אזרחי ישראל יהודים כמוסלמים ? מקום כזה הוא ספרד.
במסגרת פעילות הקשורה לדו קיום ומנהיגות , פרויקט גיטלי ( JITLI – Jacobs International Teen Leadership Institute) קבוצות נוער משותפת יהודית מוסלמית בוגרי כיתה י"א , 80 חניכים מדי שנה, וזוהי השנה התשיעית, מבקרת שבוע בספרד ושבוע בישראל כדי לראות ללמוד לחוות לחוש את היהדות והאיסלם בתקופות הזוהר שלהם בספרד והאפשרויות לדו קיום כזה בישראל. בספרד אנו מבקרים בגרנדה הממלכה האיסלמית האחרונה של ספרד והמשמעות של השנה 1492(גירוש ספרד). ביקור ב"אל חמרה", בקורדובה בעיר העתיקה: ב"מוסקיטה" כנסיה על מבנה מסגד מפואר , בבית הכנסת העתיק, פסל הרמב"ם והכרות עם אישיותו ופעלו. בטולדו ירושלים של ספרד. בישראל שלושה ימי פעילות בירושלים : ירושלים עיר קדושה לשלוש הדתות, ירושלים מעוז של דמוקרטיה, אדם ואדמה בירושלים. ועוד שלושה ימים בקהילות שמהם מגיע הנוער.
אני כמחנך מבוגר שליווה את המסע בשנה האחרונה עברתי חוויה רבת עוצמה ומיוחדת, הנוער שהשתתף ועבר הכנה מתאימה, בשל לחוויה שכזאת, ראה, היה גאה, התווכח, יצא מהמסע אחר , ובמדינת ישראל שנת 2008 מסעות בגוון כזה של עבר מפואר משותף יהודי מוסלמי עם תקווה לחיים משותפים טובים יותר חשוב אם לא הכרחי.
כתובת האתר שבניתי שמתאר את המסע: http://html.macam.ac.il/sadna2006/11/index3.htm
באתר מתואר המסע שכלל גם שבוע בסן דיאגו ארה"ב. הדפים המתארים את המסע בספרד ובארץ מודגשים.
דר' קורן יצחק
מחנך בפרויקט גיטלי

קבלת פנים בלשכת ראש העיר גרנדה

רווחים

שלום לכולם

את הסיפור הבא לא הצלחתי להעביר לבלוג בצורה כפי שרציתי לכן העברתי את הקובץ לרשת ואני רושם לכם למטה את הקישור. גם האפשרות לרשום תגובה בבלוג הפכה להיות פשוטה ע"י לחיצה בסוף הרשימה על המילה תגובה וכמובן אפשר להזדהות ואפשר לכתוב אנונימי.

את הסיפור רווחים כתבתי לפני 8 שנים בערך, מעבר לתוכן יש משמעות לצורה בה נכתב הסיפור

תהנו

http://ceti.macam.ac.il/FileManager/Users/49/aba.doc

koren or magen

האם צריך עוד לנקוש בדלת?

המטפל שלי ישב מולי ליד השולחן, בעודי מדבר הוא במהירות מקליד את דברי אל המחשב הנייד שהיה מונח על ברכיו.
"לסגור את הדלת?" הוא שואל.
"לא, בבקשה לא" אני מתחנן.
"אפתח את החלון, יכנס אויר צונן. את הדלת אני חייב לסגור"
דלת.
דלת סגורה מפרידה בין עולמות.
דלת סגורה, יש מאחוריה הפתעה, אכזבה, משהו לא תמיד ידוע.
דלת נעולה, אסור לאבד המפתח.
מפתח.
איך נראה המפתח?
"תסביר לי" קוטע המטפל את מחשבותיי "למה אתה מסוכסך עם דלת כיתתך?"
מכל האביזרים הבונים כיתה הכי אני אוהב את דלת הכיתה. יש מאחוריה, לפניה הרבה זיכרונות שפורצים החוצה.
"אני לחוץ, לא מקובל להשאיר את דלת הכיתה פתוחה, חבריי לעבודה חושבים שמשהו השתבש בהתנהגותי, ואני מתעקש"
"ספר לי מה זכור לך מדלת הכיתות בהם למדת כתלמיד?" מנסה המטפל להתחקות אחר הסיבה לעקשנותי.
"אני זוכר את גילה מורתי הראשונה נכנסת לכיתה סוגרת את הדלת אחריה, השיעור מתחיל". אני מספר בקול מלא געגוע לחוויה של הלמידה הראשונה בבית הספר. "אני שומע את הדממה במסדרונות התיכון, המנהל מקשיב, אם היה שומע רעש חשוד מאחת הכיתות, היה רץ למקור הרעש, פותח את דלת הכיתה בסערה - המורה הייתה מחווירה והתלמידים היו משתתקים כהרף עין, היה שולף תלמיד או שנים ומבקש מהם לחכות לו בחדרו, אומר מילת אזהרה, יוצא מהכיתה וסוגר את דלת הכיתה". קולי רעד.
"באוניברסיטה ההרצאות ניתנו באולמות לפני יותר ממאה סטודנטים, המרצה היה בעולמו, הסטודנטים יצאו ונכנסו הדלת הייתה היחידה שלא נחה במהלך ההרצאות. רק המרצה לכימיה אבנר טריינין שהיה קורא במהלך ההרצאה משיריו התחבר גם לסטודנטים, אין יוצא ואין בא מהרגע שהשיעור התחיל".
"מתוך דבריך עד עתה איני מבין את הבעיה שלך עם דלת הכיתה" טען המטפל שלי.
"שהגעתי והפעם כמורה למכללה, חיפשתי כיתה להיכנס אליה וללמוד, בכל אופן ללמד סטודנטים זה מאוד מחייב, יש להם יכולת לבקר, לבקש, רציתי להתלוות למורה אחר שינחה אותי, לא מצאתי דלת אחת פתוחה".
"אני מתחיל להבין" אמר המטפל "לא פנית לקבל עזרה?" שאל.
" פניתי, אך לא הכרתי אף אחד, לבסוף הסכימה אחת מחברותי לעבודה שאקשיב מאחורי הדלת לנעשה בכיתתה, ואחרת הסכימה לי להציץ מדי פעם לנעשה בכיתתה. היה לי קשה, לא הבנתי מה מסתירים בכיתות. החלטתי לעשות מעשה, הודעתי אצלי בכיתה הדלת תישאר תמיד פתוחה, וכך היה".
"אז מה הבעיה?" שאל המטפל.
" אף אחד לא בא" עניתי. המטפל המשיך בהקלדת השיחה למחשב הנייד שהיה מונח על ברכיו.
" והסטודנטים" הוא שאל" אהבו את הדלת הפתוחה?"
" מאוד", עניתי " מהר הם התרגלו לרעיון שהמתרחש בכיתה צריך להיות נחלת הכלל, שנכנסנו לעולם התקשוב וכל מה שהתרחש בכיתה תועד, צולם והוכנס לאתר הקורס, והדיונים נוהלו בעזרת הפורומים. הרגשתי שאני בדרך הנכונה. הרגשתי שדלת הכיתה נפתחה ואי אפשר יהיה לסגור אותה יותר"
"יש הרבה בדבריך, הצלחת לפתוח את דלת כיתתך לפני כולם, ואני אשאל שוב אז מה הבעיה?" מבט עם חיוך היה נסוך על פני המטפל.
"רוב חברי לעבודה לא הצליחו למצוא את דלת הכיתה, אולי גם לא רצו למצוא אותה? , ואם מצאו לא ידעו לפתוח אותה, ואם מצאו ופתחו לא ידעתי שביקרו אצלי בכיתה......" פתאום הרגשתי תקוע. שקט מעיק היה בחדר.
"זמנינו תם" סיכם המטפל" עוד לפני שתגיע לביתך, פרוטוקול השיחה יהיה כבר אצלך במחשב, אני מבקש ממך לחשוב לפעם הבאה אם אנחנו לא מתקדמים מהר מדי".
יצאתי לאוויר הצח , אני הולך ברחוב ומהרהר על השיחה עם המטפל, החלטתי לקנות כמה מצרכים לארוחת הערב. נכנסתי ל"סופר" שהיה הומה בקונים. בדרך החוצה לא הבחנתי בדלת הזכוכית, הייתי בטוח שהיא פתוחה, נתקלתי בה בחוזקה קבלתי מכה חזקה במצח, משקפי עפו ורוב המצרכים התפזרו .
הגעתי לביתי, פתחתי את המחשב, בדקתי את הדואר האלקטרוני , פרוטוקול השיחה היה לפניי.
קראתי אותו שוב. מי צריך בכלל דלתות? אני מלמל ומשפשף את החבורה שבמצחי.
באותו לילה הורדתי את דלת חדר השינה מציריה ושכבתי עליה לישון.