מכתב מחניכי שער הנגב לקבוצה
במשך השבועיים האחרונים התעסקנו ברוב הזמן, אם לא בכולו, בבעיות השונות של הקהילות שלכם ושל המגזר שלכם בישראל. דיברנו על אפליה, על זכויות ועל אדמות. כאשר הוצגה דילמה התמקדנו בה ולא הפנינו את צומת הלב לבעיות אחרות. כקבוצה הקפדנו להגיב לנאמר בכבוד, באיפוק ובהתחשבות. איש מאיתנו לא הוציא מילה מפיו בלי חשיבה מעמיקה כיצד להבהיר את דעותיו בלי לפגוע ובלי להעליב.
אתמול היינו כולנו בהרצאה על המצב במזרח התיכון. כולנו כקבוצה הסכמנו שההרצאה הייתה פרו ישראלית בחלקים שהתעסקו במתרחש ברצועת עזה ובעוטף עזה, למרות שמתוך הרצאה של שעה שלמה, ההתייחסות לנושא ארכה כ5 דקות, מתוכן קליפ של דקה וחצי על המציאות היומיומית בשדרות וסביבתה, המציאות שלנו.
אף אחד מכם, למרות קשרי הידידות שנוצרו בינינו בשבועיים האחרונים, לא הקדיש שניה של מחשבה למצב שלנו, לסבל שלנו, למרות שכבר שבועיים אנחנו דנים ומתחשבים בסבל שלכם. רבים מכם מיהרו לציין את המצב הקשה של תושבי רצועת עזה כדבר שמצדיק את המציאות שאנו חיים בה, מציאות של סכנה קיומית שנמשכת כבר כמעט 8 שנים. אנחנו מודעים למצב בעזה וכואבים אותו, חלקנו רואים את המצב הזה מהישובים שלנו. אנו יודעים מה קורה בעזה כי ראינו זאת במו עינינו, בניגוד אליכם ששומעים על כך בחדשות ובאמצעי התקשורת השנים, ומדי פעם מקרובי משפחה. המצב בעזה קשה ובלתי נסבל, אך זה לא נותן לאיש מכם זכות להתעלם ולזלזל במצב שלנו.
אנחנו קהילה שחיה בפחד. ללכת לבית ספר כל בוקר זה לסכן את החיים. רוב הכיתות לא ממוגנות, ולכן כשנשמעת אזעקה יש לנו 15 שניות לרוץ למיגון הקרוב ביותר, 15 שניות לרוץ על החיים שלנו. ג'ימי קדושים, אבא של חברה שלנו נהרג לפני שבועות ספורים מפגיעת טיל בזמן שעבד בגינה שלו. בחודש לאחר מכן נהרגו בצורה זהה עוד שני אנשים, וכמה שבועות לפני כן נהרג סטודנט בבית הספר שלנו. האחים של עוז עברו לישון במקלט הביתי כי הם מפחדים לישון בחדרים. מעיין מוגדרת כנפגעת חרדה. הדירה של החבר של מאי הוחרבה מפגיעת טיל. כולנו, כל אחד ואחד מאיתנו, כבר היה במצב שכמה מטרים ספורים הכריעו בין חיים ומוות.
הזכות הבסיסית של כל אדם, זו שמוגדרת בכל אמנה בינלאומית ועליה מבוסס כל שילטון דמוקרטי וצודק בעולם, היא הזכות לחיים וביטחון. לא הזכות להיות בעל אדמות ולא הזכות לשיוויון. הזכות לחיים וביטחון. כולכם נהנים מהזכות הזו, וכולנו לא.
אנחנו מרגישים רע כשאתם מספרים על אפליה, הלב שלנו יוצא אליכם כי קשה לנו לשמוע את המצב שלכם כאזרחים מקופחים בארץ הזאת.
העובדה שלאיש מכם לא חלפה המחשבה ש"אנשי שדרות" האלו שאתם ממהרים כל כך לזלזל במצבם הם גם אנחנו?
העובדה שאתם לא מבינים, ואפילו לא מנסים להבין, את המצב שלנו כאנשים מאוימים, שחיים בסכנה קיומית ובפחד, היא פגיעה אישית בכל אחד ואחד מאיתנו.
אף אחד מאיתנו לא חושש שיהרסו לו את הבית, אבל כולנו חוששים ללכת בבוקר לבית ספר. לחלקנו גם הבית הוא לא מקום בטוח. הפחד הוא אמיתי וקיומי, הפחד שנלך לבית הספר, או לשחק כדורגל בקיבוץ, ולא נחזור הביתה בשלום. אף אחד מכם לא חווה מעולם פחד כזה, אנו חווים אותו כל יום כבר יותר מ8 שנים. אנשי עזה חווים פחדים דומים כל יום. עם כל הקשיים של החיים שלכם בארץ, אתם חיים כאן בביטחון. אנחנו לא.
איש מכם לא התייחס למצב שלנו מהעמדה האישית שלו, של אדם שחי בביטחון בעיר שרחוקה מכל איום ביטחוני. כ ולכם הגבתם כאנשים שמזדהים עם תושבי עזה. אנחנו לא מזדהים עם איש, אלו החיים שלנו, המציאות שלנו.
לא הראיתם טיפה של כבוד למצב שלנו. לא הראתם טיפה של אמפתיה. להתעלם ולבטל את הסכנה שאנחנו חיים בה רק כי בעזה מסוכן יותר זה מעשה פוגע ומעליב. המעשה הזה הוא לא ג'יטלי. באנו לפה כדי לכבד ושיכבדו אותנו. עד עכשיו כיבדנו, ובתמורה קיבלנו זילזול ועלבון.
כל אחד ואחד מאיתנו, וכולנו כקבוצה, נעלבנו, ואנחנו לא מוכנים להבליג על כך. אנחנו מקווים שתתחשבו בדברים שאמרנו ותיקחו אותם בחשבון כדי שנוכל להפוך למשפחת ג'יטלי חזקה יותר, שמכבדת כל אחד מחבריה.
איך ליצור יותר סימפתיה אמפתיה חיבה ואהבה במסע אינטנסיבי שכזה?
איציק
